השליטה על הרגש והיחס לעולם

בשבוע שעבר עסקנו בעובדה שהיהדות מציבה בפני האדם דרישה לשלוט על רגשותיו, ל"עבוד" עליהם ולשפר את הצורה שבה הוא חושב ומרגיש. בסוף השיעור ציינתי שלדעתי זהו המקור לאחד ההבדלים הבולטים בין התרבות ואופן החשיבה המודרניים לאופן החשיבה של היהדות. מכיוון שהיהדות מציבה בפני עולם הרגשות דרישות ורואה בו עולם הניתן לשליטה של האדם הרי שממילא נובע מכאן יחס לדברים רבים הנגזרים מאופן החשיבה של האדם ובעיקר רגשות כמו אהבה או שנאה. היהדות מציבה בפני האדם דרישות גם בתחום הזה ומבקשת ממנו לאהוב אנשים, עמים וטיפוסים מסויימים, ולא לאהוב אחרים, בדיוק כפי שהיא דורשת ממנו בתחומים אחרים הקשורים לרגש. אולם לא רק לגבי בני אנוש מוצבים הדרישות הללו, הדבר נוגע גם לדרכי מחשבה ואופני התנהגות שאנו מצווים להעריך וכאלה שלא וכדומה.

בעוד שדרך החשיבה המודרנית רואה ברגשות אלו דבר בלתי נשלט הרי שהיהדות טוענת שניתן בהחלט לשלוט על תחושות אלו. העולם איננו עוד גוף אקטיבי השולט על האדם אלא (כמעט) להיפך- האדם יכול לשלוט על היחס בו הוא רואה את העולם וממילא גם להשפיע על העולם עצמו. לפני שנסביר יותר נביא אימרה של חכמים שבדרך כלל יש לי קושי עצום להבינה. חז"ל אומרים (במסכת אבות פרק א' משנה ו' ובעוד מקומות רבים אחרים): "הווי דן את כל האדם לכף זכות", דבר שלכשעצמו דורש הבנה, ובטח על פי הפרשנות של רבי נחמן מברסלב שטוען: "שבזה שדן אותו לכף זכות מעלה אותו באמת לכף זכות וזוכה להשיבו בתשובה". הדרישה המדוייקת מן האדם בהחלט צריכה הבנה, מה בדיוק דורשים חז"ל מאיתנו? מה הכוונה ל"דון את האדם לכף זכות"?
אחד העקרונות החשובים בלימוד שרכשתי ממורי ורבי הרב וויצמן שליט"א הוא לדייק מאוד בצורה שבה חז"ל מביאים את האמירות שלהם, הביטויים שבהם הם משתמשים וההקשר התחבירי של כל משפט. על פי עקרון זה נבחן את הציטוט שהבאנו ממסכת אבות. ניתן לראות שחכמים משתמשים בביטוי מרחיק לכת, "הווי דן". כלומר, יש כאן מעין בית דין שבו אנו השופטים ואנו צריכים ל"דון" כל אדם לכף זכות. כאשר אנו מסתכלים על אדם אחר ומנסים ללמוד את אופיו את מעשיו אנו מצווים ל"דון אותו לכף זכות" ולהניח כי מניעיו הם טהורים, התנהגותו היא נכונה ומידותיו חיוביות. בהלכה ישנם דיונים ארוכים את מי צריך לדון לכף זכות, מתי, האם יש כאלה שלגביהם פטורים אנו מחובה זו וכדומה... אולם מבלי להיכנס לתוך הסוגיה עצמה עולה מכאן יסוד חשוב הנוגע גם לנו עצמנו ולא רק לחבר שאותו אנו שופטים. מאמירה זו של חז"ל נובע שאנחנו מסוגלים לדון כל אדם לכף זכות!!! אנחנו יכולים לקבוע את הגישה שלפיה אנו מנתחים את העולם ואת האנשים האחרים החיים בו! רבי נחמן מברסלב, בציטוט שהבאנו משמו, מוסיף ומעמיק את הנקודה. לא רק שאנו יכולים לקבוע את הצורה שבה אנו רואים את העולם אלא שלצורה זו יש גם השפעה על העולם עצמו (!) למרות העומק שבאמירה זו (ניתן להסביר שההשפעה בדרך זו על העולם היא "סגולית") הרי שניתן בפשטות להסביר שהצורה שבה אנו בוחנים את העולם משפיעה על המציאות ממש. אנשים הופכים ליותר טובים כאשר אנו מתבוננים עליהם בעין טובה, והמציאות עצמה יכולה לזרוח אם נבחן אותה בעניים "זרחניות".

בבסיס התפיסה הזו עומד יסוד שחשוב לזכור- בדרך כלל המציאות מורכבת מאוד ויש בה צדדים לכאן ולכאן, אף מעשה אינו חד משמעי ולכל אדם יש מניעים רבים לכל מהלך שהוא נוקט, הצורה שבה אנו מסתכלים על הדברים יכולה בהחלט לקבוע את אופיים האמיתי. לדוגמא אנו יכולים לקחת את המערכת הפוליטית (בישראל או בכל מקום אחר), שאותה אנו מאוד אוהבים לבקר. כעת, אם נבחן בצורה אמיתית את השאיפות של כל פוליטיקאי נגלה שיש בכל מעשה שלו מספר גדול של שיקולים, תתי שיקולים ומניעים. הוא בהחלט מונע משאיפות אישיות, הוא בהחלט מונע מרוע (הרצון להתקדם על חשבונם של אחרים) והוא בהחלט מונע מהרבה אינטרסים פסולים. אולם, יחד עם זאת יש לכל פוליטיקאי גם הרבה מניעים חיוביים. רוב רובם של הפוליטיקאים באמת מאמינים בדרך מסויימת, בהחלט רוצים להטיב עם העם (בדרכם שלהם...) ובאמת רוצים להוביל לכיוון מסויים ולא אחר. על פי זה כל מעשה וכל שאיפה של פוליטיקאי ניתנת להבנה בשתי דרכים, ניתן לאמר: "הוא כופה את דעתו ודורך על גופות בדרך להובלת העם לאמונה בדרכו שלו", וניתן לאמר: "הוא כל כך מאמין בדרך, עד שהוא מוכן להסתכסך ולסכן את מעמדו האישי למען העם". כעת, איזו מבין ההסתכלויות היא הנכונה? מהי הדרך האמיתית לנתח את הדברים? לדעתי התשובה היא ששתיהן! מכיוון שכולנו בני אדם וכולנו מאוד מורכבים ובעלי דרגות שונות בנפש, הרי שכל מעשה שאנו עושים מאוד מורכב ומסועף... ממילא הדבר שיקבע את הערך האמיתי של כל מעשה או אדם הוא הדרך שבה אנו בוחרים לתאר אותו!!! לכן יש משמעות כל כך גדולה לצורה שבה אנו בוחנים את המציאות ואת הפועלים בה. רבי נחמן מברסלב אפילו מוסיף נקודה מעניינת- הצורה שבה אנו מסתכלים על המעשה או על האדם גם "גורמת" לכך שהוא באמת יעבור לצד הזכות! השפיטה החיובית שלנו תציב את הנשפט בצד החיובי של העולם. התוספת של רבי נחמן מברסלב חשובה מאוד גם בהקשר של מה שטרחנו להסביר בשיעור הקודם, האדם הוא לא "פסיבי ומושפע" מהעולם אלא יש לו יכולת לשלוט עליו ולשנות אותו. החידוש של רבי נחמן הוא שהשליטה היא לא רק על הדרך שבה כל אחד חושב, אלא ניתן אפילו לשנות העולם על ידי אופן ההסתכלות.

האדם הוא יצור פועל ויַצְרָנִי והדבר נוגע לא רק למה שהוא עושה ויוצר בידיים, אלא גם לצורה שבה הוא מסתכל ובוחן את העולם יש השפעה, ויתירה מזו, גם לצורה שבה האדם חושב יש השפעה על העולם.

ההכרזה הזו (שתודו שהיא חדשה לכם...), לגבי יכולתו ומחוייבותו של האדם לשלוט על רגשותיו ולעצב אותם, נוגעת לכל תחומי הרגש והמחשבה ובעיקר (בהקשר שלנו) לנושא האהבה. החידוש הוא שאהבה אפשר (וצריך) לבנות. אהבה בין ולבני אדם אחרים, אהבה לעמים מסויימים וגם אהבה בין נשים וגברים. הרגש הזה, כמו כל הרגשות האחרים שלנו, הוא חזק ועוצמתי, כובש את כל מהותינו, אולם גם ניתן לשליטה ולעיצוב. כל אחד מאיתנו מצווה ל"עבוד" על עצמו ולשכלל את אהבתו לבן או בת זוג מסויימת ולשלוט על רגש האהבה כל עוד זה נוגע לאנשים אחרים. כמו שכבר ציינו בעבר, אין הכוונה שצריך למצוא בן זוג כלשהוא ברחוב ולהתחיל לעבוד על עצמך כדי לאהוב אותו. אלא שאחרי שיש את הרגש הבסיסי, אחרי שההרגשה הראשונית קיימת, הרי שצריך לעבוד על הרגש הזה ולטפח אותו, לקדם ולשכלל אותו. רגש ללא עבודה לא יוכל לצלוח את מאורעות הזמן וסופו לדעוך מהר מכפי שאנו מצפים. רק רגש הנובע מעבודה אמיתית, משכלול בלתי פוסק ומהתקדמות מודעת- יוכל להחזיק מעמד. מכיוון שאנו מתקדמים כל הזמן, גדלים כל הזמן, הרי שיתכן מאוד שמה שנראה לנו מרשים מאוד בעבר, יראה הרבה פחות כך בעבור איזה זמן ומכיוון שדרכי המחשבה שלנו משתנות עם גדילתנו (גדילה תרתי משמע, גם מבחינת הגיל וגם מבחינה מנטלית) הרי שלא יתכן שמה שסיפק אותנו אמש יספק אותנו היום... לכן הרגש ה"טבעי" הוא כלי מאוד לא בטוח לבניית קשר לאורך זמן. כמו כל דבר בעולם, הפיתרון היחיד הוא עבודה, קשה וארוכת טווח.

העולם בכללותו אינו מאמין בדרך שזה עתה הצגנו. מכיוון שהעולם מתייחס לרגשותיו של האדם כדבר בלתי נשלט, ובדרך כלל אפילו כדבר "שולט" על האדם ועל התנהגותו, הרי שנגזרת מכאן התייחסות מרחיקת לכת לרגש האהבה שלנו. העולם היום מחכה ל"אהבה מן השמיים" לרגש הנוחת מאי שם וכובש את כולך. תרבות ה"קליק" הפכה להיות גם חלק מתרבות הרגש- כל אחד ואחת מחכים לאותו "קליק" גורלי שיכבוש את ליבם. העולם והתרבות השולטת היום היא מאוד מהירה ו"עכשווית", אנחנו מעוניינים לקבל כל דבר במהירות האפשרית וללא עמל כמעט ולכן קשה לנו בדרך כלל לקבל מצוות או דרכי התנהגות "יהודיים" הדורשים עבודה עצמית. דברים אלו נכונים בעיקר לגבי עבודה על רגשות, תחום שבו, כפי שהסברנו בתחילה, פיתחה התרבות המערבית שיטה הפותרת את האדם מאחריות לרוב מחשבותיו ורגשותיו.

אחת הבעיות המרכזיות של התרבות השלטת היא שגם כאשר הקליק הזה מגיע הרי שטבעו של רגש מסוג זה לגווע ולהיגמר. האדם נידון לעבודה קשה בכל תחום שבו הוא נוגע ולכן ממילא גם בתחום זה חייבת להיות עבודה גדולה שתוביל את האדם לחוף מבטחים ולרגש אמיתי ועמוק, רגש שבכוחו לגבור על משברים רבים שבדרך. "אדם לעמל יולד" הוא כלל הנכון לא רק לגבי ההתקדמויות המעשיות של כל אחד ואחד מאיתנו אלא, ואולי גם בעיקר, נכון לגבי המחשבות והרגשות שלנו. רגש האהבה, בשל הכוחות האדירים הטמונים בו, דורש התייחסות מיוחדת מכל הרגשות כולם ולכן דורש גם עבודה עצמית רבה יותר. הבעיה המרכזית היא, שדווקא הרגש הזה הוא הרגש החזק ביותר, שלגביו הגיע העולם למסקנות מרחיקות הלכת ביותר והפך את האהבה לדבר הדורש הכי פחות השקעה ועמל. אם האהבה קיימת- מצויין, ואם לא, זה לא עניינו של האדם לתקן ולשפר אותה.

מראיות שונות אלו של רגש האהבה, ובעקבותיו הראיה השונה של כל היחס בין נשים וגברים ביהדות והתרבות העכשווית- נובע אחד הקונפליקטים הגדולים ביותר של האדם המאמין המודרני. היחס בין נשים וגברים (ובכלל רגשות של אהבה ושנאה) נתפסים בצורה שונה לחלוטין וממילא נובעים מכאן קשיים עצומים בהבנת דרכה של היהדות. אולם כמו בכל דבר, נדמה שהבנת העומק של ההבדלים בגישות היא הדרך הנכונה להתמודד עם הקונפליקטים ולהבין את עומק דרכה של היהדות בעניין זה.